פרולוג
בילדותי היה לנו כלב קטן עם שיער מקורזל. פיקו קראו לו. בימים כתיקונם העביר פיקו את זמנו ברביצה עיקשת על הרצפה, משל היה שטיח עם דופק. אבל בימי החורף הסוערים הכול השתנה. ברגע שהשמיים רעדו, פיקו היה יוצא מגדרו לחלוטין. אולי זו תכונה כלבית מוכרת, איני יודע, אבל במקרה שלו כל סופה הפכה אותו ממפונק כרוני לרוח סערה מהלכת. יצר הישרדות קדום התעורר בו, והיצור הקטן והמדושן הפך לזאב קדמוני אחוז טירוף. עם הישמע הרעם הראשון היה פיקו פותח בדהרה משולחת רסן ונמלט מהבית – היישר אל מזג האוויר שממנו נבהל. מה שכמובן רק החמיר את מצבו. שם, ברחובות הרועמים והסוערים, הבזיקו הברקים בעוצמה והרעמים, ללא קירות חוצצים, הדהדו באוזניו פי כמה. כך, פעם אחר פעם, נאלצנו לצאת כולנו אל הרוח והגשם כדי להשיב את פיקו אל הבית החמים והמוגן, כשהוא מותש, סחוט ומבולבל.
זיכרון הפליאה מההתנהגות שלו עדיין חי בי: בכל סופת רעמים התגייסה משפחה שלמה להציל את הכלב – מעצמו. ממש לריב איתו כדי להתגבר על האינסטינקט המוזר שהתעלל בו כל כך. כבר אז התעוררה בי תהייה: אם בעל חיים מסוגל לפעול בלהט כזה נגד האינטרסים של עצמו, הייתכן שגם אנחנו, בני האדם, מתנהלים מתוך אינטואיציות שפועלות נגדנו?
פיקו, מן הסתם, אינו מקור ההשראה היחיד לספר הזה. ובכל זאת, הספר נכתב כמענה לאותה שאלה בסיסית: האם אפשר להתגבר על הדפוסים שגורמים לנו לרוץ היישר לתוך הסופה שממנה ניסינו לברוח?
הביטו סביבכם: כמה פעמים ראיתם אנשים נורמטיביים פועלים בניגוד מובהק לטובתם האישית? אין הכוונה רק למקרי קיצון, להתמכרויות או להפרעות קשות. אפילו לא לדודה חסרת הטקט שהורסת, כמו בעל כורחה, כל מפגש משפחתי. הכוונה היא לכולנו – לאנשים הרגילים שאפשר למצוא בכל חדר ישיבות, בכל שולחן חג ובכל שיחת מסדרון. אפילו במראה.
זה יכול להיות מנכ״ל שהימר על אפיק השקעה שמעולם לא הניב, ובמקום לעצור ממשיך להשקיע עוד ועוד אנרגיה בהצדקת דימום הכספים של החברה. או בן זוג שלא מצליח להימנע מזריקת הערה מיותרת, אף שהתוצאות שלה ידועות מראש. וכמה פעמים גם אנחנו ניסינו לעשות את אותו הדבר ’קצת יותר חזק’, רק כדי לגלות שהחמרנו את המצב? כמה פעמים ’מצאנו את עצמנו’ בתוך סיטואציה שכלל לא רצינו ליצור? מה עומד מאחורי הדפוסים האלה? האם מדובר באוסף של כשלים נקודתיים – או שאולי הבעיה טמונה בשיטה עצמה?
נכון, העובדה שלכולנו יש הרגלים רעים אינה תגלית מרעישה. סביר להניח שגם יועיל לנו לאמץ כמה מן העצות שיש לכל פודקאסט או ספר עזרה עצמית להציע: להשתפר בצעדים מדודים, להתעמל פעמיים בשבוע ולכבות את הטלפון ליד הילדים. יותר ירקות, פחות סוכר.
כל זה חשוב, כמובן. אבל מתחת להרגלים הגלויים פועלים דפוסים עמוקים הרבה יותר. מעין ’מטא־הרגלים’, שמפעילים אותנו עוד לפני שהספקנו לחשוב. הם אינם קובעים רק אם נאכל עוד פרוסת עוגה או על כמה שעות שינה נקפיד בלילה, אלא מעצבים את האופן שבו אנו מפרשים את עצמנו, את האנשים סביבנו ואת המציאות כולה. לאורך זמן, החוויות והפרשנויות הללו מצטברות לתפיסת עולם: למה אפשר לצפות מאנשים, האם העתיד מאיים או מבטיח והאם המציאות פועלת לטובתנו או נגדנו.
במובן הזה, ההרגלים הגלויים הם רק קצה המערכת. מאחוריהם פועלים מנגנוני יסוד – הנחות, אינטואיציות ודפוסי פרשנות שמכוונים את ההתנהלות שלנו הרבה לפני שהיא הופכת להחלטה או פעולה. וכל עוד הם נשארים שקופים, אנחנו פוגשים בעיקר את התוצאות שלהם. עם כל החשיבות של החלטות ומאמצים, השינוי המשמעותי ביותר אינו תמיד עוד החלטה טובה או עוד הרגל מוצלח. לפעמים הוא מתחיל עמוק יותר – בכיוון שאליו המערכת כולה נוטה.
כי בסופו של דבר, פיקו לא היה צריך ללמוד לרוץ מהר יותר. הוא היה צריך ללמוד לאן לרוץ.